לכל חוק במדינת ישראל יש תכלית ומטרות שהמחוקק מבקש להשיג באמצעותו, אולם לא כל חוק מגדיר את אותן מטרות באופן מילולי. בחקיקת חוק תובענות ייצוגיות בחר המחוקק לקבוע ולהגדיר את מטרות החוק כבר בסעיף 1 לחוק:
- מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה:
(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים;
(2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו;
(3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין;
(4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות.
חוק תובענות ייצוגיות קבע הסדר אחיד להגשת תובענה ייצוגית, לעומת הסדרים ספציפיים שהיו קיימים קודם לכן בדברי חקיקה שונים, ואיפשרו הגשת תובענות ייצוגיות בנושאים מצומצמים יחסית. גם כיום, בניגוד לתפיסת הציבור, לא ניתן להגיש תובענות ייצוגיות בכל דבר וענין, אלא רק בנושאים ותחומים שמפורטים בתוספת השניה לחוק. כך למשל, לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות מקומית לצורך פיצוי על נזקים שנגרמו עקב סלילה או אי-סלילת כביש גישה.
לנוכח דברי ההסבר לחקיקת החוק, נדמה כי המחוקק ציפה מארגונים ציבוריים לקחת חלק פעיל בהגשת תובענות ייצוגיות ולמלא אחר המטרה הראשונה המצויינת בסעיף 1 לחוק, שהיא – מימוש זכות הגישה לבית המשפט, של אוכלוסיות שונות, מוחלשות או אחרות, שבהן היחיד לא יגלה ענין בתיקון עולם אלמלא החוק יאפשר לו קבלת תועלת אישית מוגדלת, ביחס לנזק אישי קטן יחסית, שאינו מצדיק את ההשקעה הכספית והנפשית שכרוכה בהתמודדות משפטית מול גופים גדולים. מובן כי עצם הגישה לערכאות לא נוצרה בחוק תובענות ייצוגיות, שכן אין קביעת סכום מינימאלי להגשת תביעה וניתן היה להגיש תביעה אישית על סך של 10 ₪ מאז ומעולם. אלא שאת מימוש הזכות בהקשר זה יש לקרוא בשני מובנים – ראשית, החוק איפשר למי שמעונין בכך להביא את עניינו האישי לבית המשפט, בציפיה לקבלת גמול מיוחד שישקף תועלת גדולה יותר מאשר רק פיצוי על ניזקו האישי, ושנית, החוק איפשר גישה לבית המשפט גם למי שכלל לא התייצב בעצמו בבית המשפט. בהקשר זה, התובע המייצג, כופה על היחידים העומדים בתנאי הגדרת הקבוצה, את התייצבותם בבית המשפט, גם אם אינם מעוניינים בכך. זאת, מתוך הבנה של המחוקק, כי על פי רוב, יש צורך במייצג שידאג לכלל האוכלוסיה, בין אם משום שלרוב האוכלוסיה אין את הידע המתאים, הזמן הנדרש, או הרצון הנדרש להביא לתיקון כללי.
המטרה השניה המצויינת בחוק מעניקה למעשה לפרט, באופן לא פורמאלי כמובן, את שוט האכיפה של הדין. בעיני רבים, חוק תובענות ייצוגיות הוא כלי האכיפה היעיל ביותר כיום, כנגד גופים עסקיים וכנגד מוסדות הציבור. למרות שבידי המדינה סמכויות אכיפה ואפשרויות מגוונות להטלת קנסות והוצאת צווים, המדינה אינה יכולה לממן את הצבתם של אינספור פקחים ובפועל, אינה אוכפת את הדין באופן יעיל. אכיפת הדין באמצעות תובענות ייצוגיות באה לידי ביטוי בקבלת סעדים הצהרתיים כנגד נתבעים. באופן תמוה משהו, מנע המחוקק מהתובע הייצוגי לדרוש פיצויים עונשיים שקבועים לעיתים בדברי החקיקה, אולם לעיתים נוהגים בתי המשפט להתייחס לפיצוי הנזיקי שמוטל על הנתבע, כחלק מאכיפת הדין. לעניות דעתנו, הפיצוי הכספי מהווה חלק מההרתעה מפני הפרת הדין. ההרתעה מפני הפרת הדין, הינה לעיתים בעלת משמעות גדולה יותר מסך הפיצוי הכספי שנפסק בהליך ייצוגי נקודתי, והיא אפקטיבית גם כלפי נתבעים פוטנציאליים שצופים על ההליך מהצד.
על המטרות הנוספות הקבועות בסעיף המטרות שבחוק תובענות ייצוגיות, בהמשך.
